מעבודתה של אחות בתקופת חיסוני הקורונה
בפוסט זה אני מייצגת את תחושותיי ומה שעבר ועובר עלי עם הרבה כבוד והערכה למקום בו אני עובדת. אנחנו כרגע בתוך התקופה ואני בוחרת לקחת הפוגה קצרה כדי לכתוב.
גם אני התחסנתי
מזה 3 שבועות עזבתי כל עבודה והתגייסתי לעבוד ולחסן כנגד קורונה את אוכלוסיית מבוטחי הקופה. לעזוב הכל הכוונה גם את משימותיי הקבועות בעבודתי (מלבד העברת סדנאות גמילה מעישון, הכנה ללידה) , גם את הקליניקה שלי מחוץ לקופה וגם כל תחביב או עיסוק שבחיי היום יום.
אני חשה כי אנו כרגע חלק מדפי ההיסטוריה, אני רואה בזה שליחות ולכן אני כולי שם.
אני שומעת את הקולות השונים שאומרים: ענת יש גם משפחה, עיסוקים, אך בתפיסה שלי כרגע זה חשוב יותר. משפחתי האהובה ועיסוקי האחרים בבקשה סלחו לי.
התחלתי לעבוד כאחת מהמחסנות כבר ביום השני של החיסונים בקהילה. לילה לפני ההתחלה כבר לא ישנתי. מאוד התרגשתי מהמעמד. אני חייבת להוסיף שבמשך תקופה ארוכה לפני תחילת החיסונים ליוויתי מטופלים חולי קורונה באשפוז ביתי וראיתי ושמעתי את הקושי הרגשי המלווה למחלה זו. זו אינה מחלה פשוטה כפי שמנסים להציג. כמטפלת רגשית יכולתי לתת ערך מוסף בליווי ושמחתי לשמוע כמה זה עזר. אני עדיין בקשר כזה או אחר עם האנשים אותם ליוויתי. בבוקר החיסונים הגעתי למרכז החיסונים וקיבלתי הדרכה כיצד לעשות זאת ומי קבוצות היעד בשלב הראשון. עצם החיסון אינו בעיה, הרי אני ואנחנו אחיות. אך ההקשבה לדברים הקטנים, לא לפספס משהו הינם משמעותיים ביותר. לאחר 8 שעות אינטנסיביות ביותר ללא הפסקה יצאתי עם חיוך ענק על הפנים. עם סיום היום ביקשו שאקח יחד עם אחות נוספת את ניהול מרכז החיסון, זה כבר אתגר מסוג אחר.
אני מנהלת בקופה בתפקידי, אך ניהול מרכז כזה הינו משמעותי בעיני ודורש הסתכלות מסוג חדש. מעל אלף איש ליום מתחסנים, צוותים עם הכשרות שונות שיש להדריכם ועוד.
הסכמתי (כי אני גם לא יודעת להגיד לא) ולקחתי את התפקיד על עצמי. מאותו יום ,יום עבודתי מתחיל ב 6:15 שעה בא אני מכינה ומארגנת את יחידות החיסון והיום במרכז החיסון מסתיים בין 20:00 ל 22:00 תלויי מתי מסיימים. כדי למנוע השמדת מנות חיסון עובדים במוצ"ש.
יש חשיבה על כל דבר בצורה מדויקת ואכפתית. כל מנה מנוצלת. אני חייבת לציין שאין גם כמעט שינה כי הלילה הוא הזמן הטוב היותר למחשבות ולייעול העבודה במרכז. בקיצור כל היום מרכז החיסונים נמצא במחשבה.
אל המרכז מגיעים אנשים מבוגרים עם סיפורי חיים מאוד עניינים, ותוך הדקות המעטות שומעים גם קצת מזה. מגיעים המטפלים הזרים הנלווים אל הקשישים. מגיעים חולים עם מחלות כרוניות שונות. והצוות המחסן עובד ללא הפסקה ועם המון כבוד לכל מתחסן. אך יש גם דברים לא פשוטים במגע עם האוכלוסייה. אני חייבת להדגיש שרבים מאוד מודים ומתארים את החוויה כמכבדת ושהסדר מופתי, כפי שאנו כולנו מנסים שיהיה.
יחד עם זאת יש את מי שאינו מרוצה ומוצא את השלילי במה שנעשה ואף כועס (קללות שאנו סופגים, איומים אפילו עלינו ועל בני ביתנו). יש מי שמנסה ומצליח למצא את הנקודות והרגעים שיצטלמו לא יפה ובוחר להעלות אותם לרשתות החברתיות ולתקשורת. לי קשה עם כמה תופעות שמתרחשות. הרי לכל מי שיבחר להתחסן יהיו חיסונים. אולי עם קצת המתנה אך יהיו חיסונים. כך התחייבו בממשלה ואנו רואים את קצב הגעת החיסונים. במרכז החיסון אנו פוגשים את הצעירים יותר שעדיין לא אמורים להתחסן ואינם עומדים בקריטריונים לקבוצת החיסון הראשונה והם מגיעים בכל השעות של היום. חלקם שואלים, מנסים לקבל חיסון ובסופו של דבר מבינים כי יקבלו כשתורם יגיע וחלקם מנסים להתעקש ולספר סיפורים שונים. אנו פוגשים גם את ההמון שמגיע ולא קבע תור ורוצה את הכאן ועכשיו ועומד אחד על השני העיקר שהוא יכנס ראשון. הוא עומד עם הקשישה הנשענת על מקל וכמעט נופלת ולא רואה אותה כלל. ואנו מתחייבים לקבל את כל מי שמגיע לו ועומד בקריטריונים, רק שיהיו סבלניים. מנסים להסביר בשקט מבקשים להתרחק ולשמור על דרישות התו הסגול של 2 מטר ושניגש אליהם. אך חלק מהקהל אפילו לא שומע, חדור מטרה בכל מחיר והתחושה שהוא מוכן לרמוס בעבור המטרה של להיכנס עכשיו. יש את אילו שמספרים סיפורי זוועה כדי להיכנס. כולם הפכו למטפלים, דבר שהייתי מאוד רוצה לראות בחיי היום יום ולא קיים, כרגע כאילו מתקיים. האוכלוסייה הבוגרת שלנו הייתה נראית אחרת אם באמת היו מתייחסים אליהם בצורה שמתוארת על ידי המגיעים למרכז החיסון. גם שמעתי כאילו שאמרו לי אני, אני רק דואג לעצמי . אז איפה החשיבה באמת על קבוצות הסיכון. ויש אמא שאמרה לי כי בנה חי עם קשיש והוא ורק הוא מטפל בו, אבל הביאה את 3 ילדיה וכשאמרתי לה שרק מי שנמצא ומטפל ישירות בקשיש ונמצא איתו 24 שעות יחוסן היא דאגה להגיד לי ולשאול אותי איך אני יכולה לתת לאמא לבחור בן אחד על פני השני. העלתי בפניה את אותה השאלה. הלוואי ויכולנו בסבב הראשון לחסן את כולם, אך היתה חשיבה משמעותית מי נמצא בקבוצת הסיכון. במקצועי אני איש של נתינה אדם שרואה את הדברים דרך צרכי האחר. מתוך ההסתכלות שלי כרגע אני יכולה להבין איך נולדות מלחמות, כאשר אני דואג רק לאינטרסים שלי.
זה כל כך כואב לי, במקום שנעצור רגע נתמודד עם שיקול דעת, מתוך מקום של חוסן אישי ולאומי, אנו מופעלים תוך סחרחורת של פחד שפוגע בנו ובחברה .פחד המניע אנשים לא מאפשר לראות בצורה רחבה יותר, לא מוציא אותנו מהמעגל הזה אלא מקבע אותו. אם נעצור לרגע ותהיה לנו אפשרות לראות, נוכל להבין ולבחור מתוך מספר אפשרויות ולא אחת וכולם ירוויחו.
אני מבקשת ואפילו מתחננת, תנו לנו כגורמים המטפלים לעשות את עבודתנו הטיפולית ולא לעסוק בלחימה על מקומם וכבודם של מי שקשה לו יותר. אנו שם עד לסיום התהליך ולא נינטוש את העמדות ואני אישית ממשיכה במרץ מתוך תחושת שליחות לעשות את הדברים.
אני רוצה להודות לקופה בה אני עובדת , הכללית, על ההסתכלות הכוללת, בטוחה שגם קופות אחרות נוהגות כך. להוקיר את כל הצוותים: אחיות, חובשים, פרמדיקים, רופאים, מנהל, פרא רפואיים, משק ומקווה שלא שכחתי איש על המגויסות של מאה אחוז.
אז מחר יום חדש ושבוע חדש, אתייצב ב 6:15 לארגן ולראות את הטוב באנשים ובעם שלנו. כי רבים הם כאילו ותעזרו לי ולנו לעזור לכם. שמחה לשתף כל אחד שקרא ואמשיך לכתוב מתוך החוויות שלנו. רק בריאות ושנצא מהסגר חזקים לקראת חיינו המשופרים. ענת טרגר אחות, מאמנת ומטפלת